ירוק, אדום, כחול – מזג האויר בזמן קורונה

ירוק, אדום כחול - מזג האויר בזמן קורונה

על בהלת הקורונה בראי הפסיכולוגיה

ד"ר רות שידלו

בימים אלה, רובנו דבוקים למסכים לאור הרצון להשאר בעניינים, ככל שהמצב מתגלגל ומסתבך, במיוחד מי שאינו יכול לצאת לעבודה או לעבוד מהבית.

ואכן מאד חשוב לעקוב אחר ההנחיות המשתנות מדי יום. 

יחד עם זאת, יש לקחת צעדים אקטיבים על מנת שלא להשאב למערבולת הטראומה. היא מדבקת והיא שואבת—זאת אופייה. יש בה משהו ממגנט.

המדיה, אשר מדווחת על ארועים קשים, כמו אלימות במשפחה, פיגוע חבלני וכעת מגפת הקורונה, נשאבת למערבולת זו ושואבת אותנו איתה. השידורים והתמונות הקשות משודרות שוב ושוב. בצד השני של המסך, יש אנשים שמשאירים את הטלוויזיה שלהם דלוקה במשך רוב שעות היום, ומופגזים שוב ושוב עם אותם תמונות ונתונים מזעזעים מכל רחבי העולם, בודקים לעתים תכופות מבזקים ב-Y-net, ועוד.

הכוח היחיד שיכול להוות קונטרה ולאזן את מערבולת הטראומה היא מערבולת ההחלמה, כפי שמכנה זאת ג׳ינה רוס [1] , אחת הטריינריות של שיטת טיפול בטראומה בשם ״השיטה הסומטית,״ (Somatic Experiencing – SE) אשר בשנים האחרונות תפסה תאוצה בארץ ובעולם [2]. במהלך שיטת טיפול זו, המטופלים מוזמנים להיות קשובים ובתקשורת עם תחושות הגוף  שלהם ועם ״חוש החישה״ או ה-Felt Sense. [ ] קיימת גם גירסא לייט של SE בשם EmotionAid, ואנו משתמשים בה לצורך מתן עזרה נפשית ראשונה בהתמודדות עם אתגרים שונים, כמו, למשל, החיים בדרום הארץ לצל ה-״צבע אדום״. (לֹמעוניינים, קיימים סרטונים ב-U-Tube)

הכוח היחיד שיכול להוות קונטרה ולאזן את מערבולת הטראומה היא מערבולת ההחלמה

אז מהי מערבולת ההחלמה?

״מערבולת ההחלמה״ מתייחס לחוסן הפנימי שיש בכולנו באופן מולד—היכולת של בני האדם להתמודד עם טרגדיה ולהחלים בעצמם. זהו מנגנון אשר מחזיר אותנו לאיזון מהמפגש עם טרור וחוסר שפיות (רוס, 2003) [4].  ניתן להתאושש (rebound) מחוויות קשות של איום, במיוחד עם הדרכה מתאימה, כזו שעוזרת לנו להתחבר מחדש עם אותה יכולת מולדת להחלים, בהיות הגוף-נפש מוחלש או חולה. במצבים  מאופיינים על-ידי תפקוד חלקי, אפשר לא רק להיפטר מסימפטומים, אומר פיטר לוין, אבי שיטת ה-SE, מטפל למוד ימים ומנוסה,  אלא אף לחוש חיות גדולה. קיימות טכניקות אשר עוזרות לגוף לשחרר אנרגייה טראומטית אשר נכלאה בו [5], ובכך להפוך את כיוון הספירלה של מערבולת הטראומה. על מנת שהתוצאות החיוביות של מערבולת ההחלמה תהיינה בנות השגה, אנו זקוקים למודעות, כוונה, ופעולה, אומרת ג׳ינה רוס, בספר שכתבה עבור אנשי המדיה והתקשורת. כבר היום, ניתן לזהות סימנים של מערבולת ההחלמה בחברה הישראלית ובעולם. לדוגמא, התמונות הפנטסטיות של שירה בציבור ממרפסות של איטלקים בהסגר ביתי. יוזמות חברתיות שונות של אנשים צעירים אשר מבקשים להירתם למתן עזרה לאוכלוסיה בגיל השלישי. אותו ״ערב עיתונאים לילדים״ שהזכרתי.

בכל חוויה טראומטית טמונה גם הזדמנות, כמה שזה אולי נשמע מוזר. ההזדמנות היא לראות גם את הצדדים החיובים שקיימים בד בבד לקושי, במיוחד כשאנו מצליחים להתחבר מחדש למשאבים שלנו, הפנימיים והחיצוניים כאחת, ולגלות שבעצם, אנו יכולים להמשיך להתפתח, להתעצם. לפי רוס ואחרים, משאב זה כל דבר שגורם לנו להרגיש טוב—ואין לו מחיר. לדוגמא, אם, לאור ההנחיות הקיימות בנוגע ליציאה מהבית, בכל זאת נפגוש קבוצת חברים—יש לכך מחיר, כי זה מעלה את ההסתברות שנדבק או נדביק מישהו אחר, שהרי גם מי שללא תסמיני המחלה, עדיין יכול להיות נשא ולהדביק אחרים שלא במתכוון. בהקשר זה, מפגש חברתי פנים אל פנים לא מהווה משאב, לאור ההנחיות על ״ריחוק חברתי״. אך יותר מאי פעם, חשוב לשמור על קשרים חברתיים ועל מצב הרוח. אז מה עושים? קיימות כיום אפשרויות טכנולוגיות שלא היו קיימות כשהשתוללה השפעת הספרדית בין השנים 1918-1920 או אפילו הבן דוד שלה, שפעת החזירים ב-2009. שלא לדבר על המגפה השחורה, אותה תיעד דניאל דפו, עתונאי וסופר אנגלי (ידוע במיוחד עבור ספרו, ״רובינזון קרוזו״) בספרו המרתק על המגפה השחורה.

במאה העשרים ואחת, אפשר לקיים מפגש משפחתי או קבוצתי, בין חברים או קולגות, באמצעות שיחת הווידאו זום, סקייפ, או פלטפורמות אחרות. זה לא מסובך. אתמול בערב, נוכחתי במפגש ווידאו שמנה כאלף איש, במעין ״מסיבת עיתונאים״ לילדים, שאירגנו מספר פסיכולוגים אשר עובדים עם ילדים ונוער. נהניתי מאד מסקרנות הילדים, היו אנרגיות טובות וזו היתה חוויה מאד ממשאבת. כיום אפשר לכנס את החבר׳ה ולקיים מפגש או אפילו פגישת מחזור וירטואלית. כאן משתקפת התארגנות עם מצב משתנה ולמידה אדפטיבית. בנוסף, אפשר סתם להרים טלפון, או לשלוח מייל, או לתקשר דרך מדיה חברתיים שונים, כמו פייסבוק, אינטגרם, טלגרם, לינקדאין וכו׳. כבר לא צריך להמתין שבועות או חודשים למכתב באמצעות הדואר או לשליח רכוב על סוס, המפלס את דרכו בין סכנות שונות, עד הגיעו ליעד (או שלא).

מערכת העצבים שלנו חשה הכי נוח במה שאני מכנה ״האזור הירוק״, המקום בו אנו חשים בטוח, נינוחים. מצב זה מתאפשר בזכות (ומתווך על-ידי) עצב הווגוס הוונטרלי. 

זה אולי המקום לציין שעצב הווגוס הוא העצב הגולגלתי הארוך ביותר, והוא יוצא מגזע המוח (חשוב, אמצע הצוואר אחורי) אל איברי הגוף המרוחקים (על כן מכונה גם העצב התועה, בשל מסלולו). בלטינית, ״ווגוס״ פרושו ״נודד״ או ״תועה.״ בין היתר, הוא מעצבב את הלב והריאות, כמו גם את מערכת העיכול ומערכת השתן. לעצב הווגוס (העצב הקרניאלי העשירי) שני ענפים, וכל אחד ממלא תפקידים ייחודיים לו: הווגוס הוונטרלי והווגוס הדורסלי.

מלבד החיבור החברתי (social engagement) והשאיפה לחיבור וקשר עם אחרים, אם פנים אל פנים או לפחות בצורות האחרות שהזכרנו, מה עוד יכול לעזור לנו לשהות או להגיע לאזור הירוק? 

מסתבר שגם העיסוק בריקוד ו/או מוזיקה (דהיינו, להיות בתנועה או לפחות לצפות בה, לעשות משהו מוזיקלי ולו הקטן ביותר או לפחות לשמוע מוזיקה שאנו אוהבים) עוזרים לנו להפעיל את האזור הירוק ולווסת את עצמנו. בהקשר זה, נמנע  מטונים באסים נמוכים וממוזיקת סרטי האימה וכתבות קודרות בטלוויזיה, כפי שיש בשפע כיום, בזמן קורונה, משום שאלו דווקא עלולים להפעיל את מערכת העצבים הסימפטטית, המכינה אותנו לתוכניות פעולה של ״הילחם או ברח״ ומלווה בשיחרור הורמוני הסטרס. כאן אנו כבר ב-״אזור האדום.״ יש לו פונקציית חשובות ולא נוותר עליו, אך לא נרצה לשהות במחיצתו כל הזמן. אי אפשר להיות דרוך כל הזמן. לפעמים צריך להרגיע.

מערכת העצבים האוטונומית (המקושרת באופן דו-כיווני עם שאר מערכות המוח והגוף) יכולה להימצא באחד משלשה מצבים, וחשוב מאד להכיר אותם על מנת שנוכל ביתר קלות לווסת את עצמנו ואף לעזור לווסת את ילדינו ומשפחתנו, לפי הצורך. במהלך היום, מבלי לתת על כך את הדעת, אנו למעשה עוברים ממצב למצב, אין ספור פעמים.

האזור הירוק, האדום, והכחול

אישית, אני אוהבת לכנות את שלשת המצבים העצביים שהזכרתי על פי צבעים:  ״האזור הירוק״, ״האזור האדום״ ו-״האזור הכחול.״ אסוציאטיבית, צבעים אלה מדברים אלי. יתכן שתעדיפו למצוא להם צבעים אחרים שיותר מדברים אליכם, וזה בסדר גמור. 

האזור הירוק

כפי שראינו, מצב זה מתייחס למקום הבטוח בו אתם חשים הכי עצמכם—נינוחים ובטוחים. גם בזמן משבר יש רגעי רגיעה ואפשר ורצוי לשהות באזור הירוק. ניתן להנגיש את המקום (מצב) הזה, כך שתוכלו לבקר בו כמה פעמים ביום שתרצו. למשל, תחשבו מה גורם לכם לחוש בטוח או רגוע ושימו לב לתחושות הגוף העולות. אולי יש מקום או פעילות שאפשר לזמן אותם בדמיון. (ראה גם, מאמר על משאבים, עבור מידע נוסף).

המערכת העצבית הדומיננטית:  הווגוס הוונטרלי

האזור האדום

מערכת העצבים שלנו כל הזמן  בוחנת את הסביבה שלנו עבור סימנים של איום ושל בטחון. [6]

מצב בו יתכן וקיים איום מאופיין על-ידי אוריינטציה לסכנה ודריכות מערכתית. על פי הצורך, קיימת הערכות מיידית לתוכניות הפעולה של ״הילחם וברח.״

הגוף מתארגן להיאבק באיום כשאי אפשר לברוח ממנו (האחרון צורך פחות אנרגיה, ועל כן יותר חסכוני). לשם כך, מופרשים הורמונים שונים, המכונים הורמוני סטרס (דחק).

המערכת העצבית הדומיננטית:  המערכת הסימפטטית

כשהסכנה היא בלתי נראית, כמו בצל ווירוס הקורונה, זה מקשה עלינו, כי חוסר הוודאות גדלה ומערבולת הטראומה עומדת בפתח. איך אפשר להילחם באויב בלתי נראה? איך יודעים מתי ועד כמה לברוח ממנו? מי בטוח ומי בעצם יכול להדביק אותנו? זה בדיוק הדילמה בו נמצא העולם כעת. איך לאזן בין ההזהרות המחריפות של משרד הבריאות לבין הזהרות מיטב הכלכלנים שלנו לגבי הכלכלה כעת ולאחר ימי הקורונה? איך לאזן בין הבטחון הבריאותי והכלכלי של כולנו לבין זכויות הפרט, כולל הזכות לפרטיות? האם זה מוצדק להיעזר בשרותי הבטחון הכללי על מנת לעקוב אחרי תנועות ומגעים של אנשים חולים או נדבקים פוטנציאלים?

האזור הכחול

כמו התקופה הכחולה של פיקאסו, במהלכה צייר רק ציורים בצבע כחול, בהיותו מדוכא ומדוכדך, או שירי הבלוז הנוגעים ללב של בילי הולידיי (אחת הזמרות האהובות עלי), האזור הכחול אף הוא מאופיין על-ידי תגובות של דכדוך ואף דכאון, של עייפות ואפיסת כוחות, עד כדי התמוטטות (collapse). אם באזור האדום ראינו תוכניות פעולה של פייט או פלייט (fight or flight), כאן יש יותר סכוי למצב של קפיאה (freeze), אשר אף הוא, בדיוק כמו הפייט או פלייט, מיועד לשמור עלינו כשאנו עושים אוריינטציה לסביבה. ברגעים של איום על חיינו, קפיאה זו יכולה להציל חיים. הבעיות מתחילות כשהיא לא כל כך מתחלפת במצבים אחרים, ונתקעים שם. יש מצבים אשר דורשים הכרעה, החלטה, פעולה החלטית, ולא ישיבה על הגדר, דחיינות, קפיאה במקום בחוסר מעש—כפי שאולי איפיין לאחרונה את ממשלת בריטניה, בקושי שלה להתניע את הממלכה להערכות למלחמה אקטיבית בקורונה, בהתעקשות להמשיך עם מדיניות של ״עסקים כרגיל.״

המערכת העצבית הדומיננטית:  עצב הווגוס הדורסלי

(מערכת זו היא שארית פילוגנטי מעולם הזוחלים ובעלי החיים האמפיביים החיים לסרוגין בים וביבשה.)

חשוב לדעת:  ביכולתנו להעביר עצמנו במהלך היום, ממצב עצבי אחד למשנהו.

מומלץ לתרגל זאת, כדי שיהיה יותר נגיש בשעת הצורך.

בואו נעשה תרגיל קטן.

אם תפתח/י לרגע את הטלוויזיה ותצפה/י בעדכון כלשהו בשידורי החדשות תחת צל הקורונה, שים/י לב לתחושות הגוף שלך. סביר שיחול שנוי כלשהו בדפוסי הנשימה שלך, אם את/ה לרגע יותר לחוץ/ה מקודם, כפי שקורה כשמישהו חרד. אדם חרד נוטה לקחת נשימות קטנות ושטחיות; אולי הכתפים מזיזות את האויר, ולא הסרעפת, כפי שמתרחש בנשימה סרעפתית עמוקה, המלווה מרגוע.

איך הנשימה? האם נכנס מספיק אויר? 

הלב? האם מופיעות דפיקות לב מואצות?

איך הבטן?

האם יש מקום כלשהו מכווץ בגוף?

אחד הדברים שתוכל/י לעשות בכדי לווסת את עצמך כעת הוא פשוט לסגור את הטלויזיה ולהשמיע מוזיקה שאת/ה אוהב/ת. תקשיב/י לזה רגע. אולי אפילו תתנועע/י, תרקוד/י קצת. 

מה קורה עכשיו? האם משהו נרפה ואת/ה מתחיל/ה לחוש פחות מכווץ או טיפה יותר משוחרר/ת? איך הנשימה? האם נכנס יותר אויר לריאות? האם הפרפרים בבטן עפו להם? 

אם חל שנוי לכיוון של תחושה יותר קלילה ומשוחררת, ומשהו נפתח בנתיב הנשימה, ופתאום את/ה מרגיש/ה לרגע יותר טוב, נראה שהעברת את עצמך מהאזור האדום לאזור הירוק. איך זה מרגיש? שים/י לב לתחושות הגוף.

עם קצת התכוונות לכך, ניתן לנוע מהאזור הכחול לאדום או ירוק.

יש דברים שאפשר לעשות לבד על מנת לעבור ממצב עצבי אחד למשנהו, ויש דברים שאפשר לעשות עם אחרים—גם אם הם מעבר למסך או לקו הטלפון, ולא פנים אל פנים, כפי שהיית אולי מעדיף, אילו רק לא היה ההסגר הזה בו אנו שרויים, בימים טרופים אלה של צורך ב-״ריחוק חברתי״ וולונטרי או כפוי, בתקווה לבודד ולהכיל טוב יותר את הקורונה, אותו אויב בלתי נראה במלחמה הישרדותית/בריאותית זו.

תוכלו להכין עבור עצמכם ״מפה״ יומית של מצב מערכת העצבים שלכם.

תחלקו דף A4 לשלוש, רצוי בהיותה במצב מאונך, ותחלקו אותה לטורים (ראה מטה).

תתחילו לרשום דברים ופעילויות אשר עוזרות לכם להישאר באזור הירוק שלכם, וכאלה שעוזרים לכם לצאת מהאיזור האדום או הכחול.

אפשר להצמיד את המפה למקרר וכל פעם להוסיף עוד דברים.

אפשר גם להכין מפה משפחתית, של דברים שעוזרים לכם כמשפחה, לנוע ממצב למצב, וזאת, לאחר שערכתם שיחה מקדימה עם הילדים והסברתם להם את הרעיון, במושגים ומילים אשר יבינו. אפשר לבקש מהם לצבוע כל אזור על פי נראות עינהם.

טבלה

מאמרים שעשויים לעניין אתכם:

1.  רוס, ג. (2016). מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה. הוצאת אמציה.

2.  למרות שאין לשיטת ה- SE עדיין בסיס מחקרי רחב (המחקר הרציני הראשון נערך בארץ לפני מספר שנים), מבחינה קלינית, יש נסיון עולמי מצטבר מאד טוב עם שיטת טיפול זו. 

3.  Gendlin, E.T. (1982). Focusing. New York: Bantam

למידע נוסף, ראה מאמרים בנושא המופעים באתר.

4.  Ross, G. (2003). Beyond the Trauma Vortex. The Media’s Role in Healing Fear, Terror, & Violence.  Berkley, CA: North Atlantic Books

5.  ראה מאמרים שונים באתר

6. Porges, S.P. (2011). The Polyvagal Theory. Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, Self-Regulation. New York: Norton