הומוסקסואליות ותהליך יציאה מהארון

הומוסקסואליות ותהליך יציאה מהארון

יציאה מהארון

בשנים האחרונות, חלה התקדמות ביחס להכרה בזכויות אנשי הקהילה הלהט״בית בכ- 70 מדינות, והן נשמרות באמצעות רגולציות, חוקים ו/או חוקות. קיימת נטיה גלובלית לביטול הקרימיניליזציה של אקטים חד-מיניים בהסכמה, וקיימת הכרה גוברת ב-״משפחות הקשת.״ הכרה זו כוללת הגנה בפני צורות שונות של הפליה, הכרה בנישואים חד-מיניים, בזכות להיעזר בפונדקאות, חוקי ירושה, זכויות לפנסיה ועוד.

התקדמות זו, אשר הושגה באמצעות עבודה קשה, פוגשת בהתנגדות, כמו עמדות מקטבות אשר מסכנות את הקהילה, ולעתים, אף את חייהם של חבריה [1].

נציין שמדינות שונות באסיה ובאפריקה מפגרות לאחר צפון ארה״ב ומרבית ממדינות אירופה. בגדה המערבית, הרשות הפלסטינית אסרה על קיום ארועים התומכים בגישה ליברלית לנטיה מינית, בטענה שהם כביכול נוגדים את הערכים הפלסטינאים המסורתיים, ואף האשימו את הארגון המקומי כאילו מונהג על ידי סוכנים זרים (שם, עמ׳ 14).

כמו כן, במדינות אשר אינן שמות את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק, לעתים עדיין קיים מסר מבלבל. מחד, ישנה קבלה, הבאה לידי בטוי בחוקים שונים, בקיום הגיי פרייד השנתי (לפני עידן הקורונה), ובמודעות של מה נחשב ״פוליטיקלי קורקט״. מצד שני, קיימים אנשים, קבוצות דתיות וארגוני שוליים אשר ממשיכים לבטא דעות קדומות וגלויי הומופוביה.    

גם בקהילה של אנשי בריאות הנפש, במהלך השנים חלו תמורות משמעותיות ביחס לסוגיית הנטיה המינית ונושאים נלווים, וכיום ההומוסקסואליות אצל בני אדם נחשבת כחלק ממיניות נורמטיבית. מה שמכונה ״טיפולי המרה״ הוצאו מחוץ לחוק על ידי הארגון האמריקאי הפסיכולוגי וכן הארגון המקביל הפסיכיאטרי, וחלק ממדינות ארה״ב הוציאו ״טיפולים״ אלה מחוץ לחוק באופן פורמלי.בנוסף, מדינות שונות (כגון קנדה, גרמניה, צרפת) נמצאות בשלבי חקיקה בנידון. בארץ, לאחרונה הנשיא רבלין [2] גינה את ״טיפולי המרה״, אך למיטב ידיעתי, הם טרם הוצאו רשמית אל מחוץ לחוק. 

למרות שאין סטטיסטיקות מדויקות (רשות האוכלוסין אינו פועל לדגום את האוכלוסיה), ההומוסקסואלים מהווים קבוצת מיעוט מול האוכלוסיה הכללית. חלקם אף שייכים ליותר מקבוצת מעוט אחת, למשל מין ומוצא (כגון, נשים אפרו-אמריקאיות לסביות).

ישנם אנשים אשר מודעים למשיכה לבני או בנות אותו מין כבר בגיל צעיר. אחרים מגיעים לכך לאחר התנסות הטרוסקסואלית, לעתים אף נישואין. למרות שגישה שלילית נגד גברים יותר בולטת בחברה, גם נשים שאוהבות נשים עלולות לפגוש בזלזול ובדחייה. קשה עוד יותר למי ששייכת למספר מיעוטים במקביל.

ביחס לגישת החברה להומוסקסואליות גברית, נטען [3] שהומופוביה נובע משנאה של מה שנתפס כנשי אצל גברים. על פי איסי, פסיכואנליטיקאי והומוסקסואל מוצהר, מצב זה יכול להקיים בחברה אשר מפלה נגד נשים. לדבריו, אילו היו מעריכים רגישות, קשרים מיטיבים, אהבה ותשוקה  באותה מידה שמעריכים תחרותיות, אגרסיביות ופרודוקטיביות, הדבר היה מאפשר לגברים (הומו או הטרוסקסואלים) להבין שגברים שאוהבים גברים יכולים אף הם להיות גבריים ולאו דווקא נשיים. 

קיימים הסברים נוספים להומופוביה, אך עיסוק בכך מצריך דיון אחר.

מבלי להתייחס לסיבות לכך, שלרוב נובעות ממקורות שונים, עדיין קיימות דעות קדומות והפלייה ביחס לקהילה הגאה, לעתים אף מצד משפחת האדם עצמו ו/או חבריו, המושפעים ומשפיעים על החברה בה חיים. הפליה זו נובעת מפחד מזרים וכן מזרות—כל מה שנופל תחת הקטגוריה של ״לא-אני.״ פחד זה טמון גם בשורש ההפליה האטנית ולעתים אותם אנשים יתנהגו באלימות כלפי בני מיעוטים באשר הם, בצורה עיוורת ובלתי מרוסנת.

מצב זה מצריך התחייבות לפסיכו-חינוך של האוכלוסיה הכללית ושל פוליטיקאים. אנשי מקצוע שונים, ובינהם הסקטור של בריאות הנפש, המדיה, אומנים, אנשי חוק ומשפט, אנשי חינוך ואנשי דת—כל אלה יכולים לתרום כדי למגר את התופעה. דרושה מערכת חינוך ליברלית. סקוטלנד היא עדיין המדינה הראשונה והיחידה אשר כוללת לימודי להט״ב בבתי הספר שלה. לבסוף, נראה כי יש ערך לכך שאנשים מפורסמים (״סלבס״) יתייחסו לצורך בטולרנטיות ולפלורליזם ויתמכו בפומבי בשיוויון הזכויות לאנשי הקהילה הלהט״בית.

תהליך היציאה מהארון

לפני שמישהו מתוודא בפני אחר, עליו או עליה לצאת מן הארון עבור עצמו (או עצמה), ולהכיר בכך שאכן נמשך לבני מינו, אם רגשית, מינית, רומנטית. אין צורך לממש פנטזיה על מנת להיחשב גיי. ההכרה בכך שאנו נמשכים לאנשים מאותו מין, ועל כן, שונים ממרבית האנשים שאנו מכירים, עלולה להצריך עימות עם הפחדים שלנו מההומוסקסואליות, במיוחד כשמדובר בעצמנו. ניתן לחוש פתיחות כלפי הנטייה המינית של מישהו אחר, אך לחוש רגשות מעורבים כלפי הנטיה המינית של עצמנו. יש צורך לעסוק בהומופוביה  אשר מופנמת במהלך החיים. רגשות של משיכה יכולים להתקיים בד בבד עם אמונות שליליות לגבי עצמנו, כמו, ״משהו בי לא בסדר.״ לעתים יופיעו רגשות של בושה ואשמה (״איך יכולתי לעשות זאת להורי … אבי יהרוג אותי אם ידע.״)

כשאנו מצליחים סוף סוף להודות בפני עצמנו שכן, אנו אכן שונים ביחס לנטיה המינית לעומת רבים בסביבתנו, דרוש אומץ בכדי לקחת זאת צעד אחד קדימה ולשתף בכך אחרים. יתכן שחלק בנו יפחד שמע יצחקו מאיתנו, יבקרו אותנו, יפלו אותנו—בבית או בעבודה. יתכן שכדי לשמור על עצמנו, נבחן תחילה את התגובה של האחר, עוד בטרם  נשתף אותו.

לעתים מאד קשה ״לצאת מהארון״ בפני ההורים או בני משפחה אחרים. עבור טרנסג׳נדרים, תהליך זה עוד יותר מורכב וקשה, ומן הראוי להתייחס לכך בנפרד. יתכן שלקראת תהליך של יציאה מהארון, האדם יחוש חרדה ובושה, צורך בסודיות, פחד. לעתים יופיעו רגשות של ערך עצמי נמוך ושל דכדוך, במיוחד עבור מי שנוטה לבקר עצמו (או עצמה) על כך ששונה.

בקהילות ומשפחות מסוימות, תהליך היציאה מהארון יתקבל באהבה ובגאווה, ובהערכה על כך שהאדם עומד זקוף ונשאר נאמן לעצמו.

אך לרוב, תגובות שליליות יכולות להוביל לתחושה של דחייה כאדם, כאילו כל מי שאנחנו מוגדר על ידי מי אנחנו אוהבים. הדבר עלול לעורר רגשות של בושה, אשמה, כעס עצמי ואף שנאה. קבלה עצמית דורשת עבודה פנימית רבה וכן מינון בריא של יכולת אמפטית וגאווה.

חשוב להבין שבמהלך החיים, תהליך היציאה מן הארון הינו תהליך חוזר, שהרי כל פעם נרצה לצאת בפני מישהו אחר (כגון מקום עבודה חדש, חברים חדשים). לרוב, הפעם הראשונה היא הכי מאתגרת, אך לאורך השנים תעלנה שאילות כמו,  ״האם אותו אדם (אשר נרצה לספר לו) יכעס? יהיה עצוב? יאמר משהו שיפגע בי?

חשוב לשתף לפחות אדם אחד קרוב. יותר קל ומספק להתייצב בעולם כשלפחות אדם אחד מקבל אותנו כפי שאנחנו.      

יציאה מהארון ביחס להורים - כמה דברים לשקול מראש

לפי ד״ר מייקל לסלה,עובד סוציאלי גיי אשר חקר תהליכים של יציאה מן הארון בקרב צעירים בארה״ב וסיכם את ממצאיו בספר שפרסם בנושא, הגיל הממוצע של יציאה מן הארון הינו 17, אך ישנם צעירים אשר כבר בגיל 14 עושים זאת.  

הוא מציין שבני נוער גיי אשר להם קשרים טובים עם ההורים, ויכולים להתוודות בפניהם אודות נטייתם המינית, יכולים להרוויח מכך רבות. התחושה שאוהבים אותם בדיוק כפי שהם, מעלה ומחזקת את הדמוי העצמי וכן את ההיקשרות הבטוחה שלהם, הקשר הבטוח שיוצרים עם האחר, אשר מתבסס על חוויות קודמות, כולל בילדות. במקרים אלה, בהם ההורים שותפים למה שעובר על ילדיהם ותומכים בהם, יש פחות צורך או פנייה להתנהגות מסכנת, כמו שימוש בחומרים כמו סמים ואלכוהול.

אך למרות הסובלנות הגדלה והולכת, כפי שמשתקפת בחברה, יהיו הורים אשר בהתנהגותם ימשיכו להעביר מסר של חוסר קבלה ושל דחייה, ואולי ידרשו מילדיהם לעזוב את הבית, יפסיקו לתמוך בהם כלכלית ו/או לשלם את שכר הלימוד שלהם. במשפחות מסוימות (לעתים חרדיות), יהיו הורים אשר יחושו כאילו מבחינתם, הילד/ה שלהם מת עבורם. לכל אדם יהיה קשה מאד לסבול תגובות אלו של מה שמסתכם בהתעללות רגשית, מיוחד בני נוער אשר עדיין מתגוררים בבית.

אי לכך, לסלה מזהיר שיש מקרים בהם עדיף לא לספר להורים—כלומר, לא לצאת מהארון בפניהם. תמיד ניתן יהיה לעשות זאת מאוחר יותר, כאשר תהיה פחות תלות בהורים ובמשפחה. 

שיקולים מתי לא לספר

לסלה מציע מספר שיקולים אשר יכולים להוביל למסקנה שלא לספר, ומדגיש את הצורך בתוכנית גבוי, אם הדברים בכל זאת לא ילכו כמצופה:

  1. תחושת הבטן שלך (״חוש החישה״), אשר אומרת, ״לא. לא כעת.״
    כאמור, יהיו זמנים אחרים בהם ניתן יהיה לעשות זאת, אולי כשיהיה בן או בת זוג אשר יתמוך בך במהלך תהליך לא פשוט זה. אם אתם חוששים או פוחדים לספר—זה לא חייב להיות עכשיו—תכבדו רגשות אלה. 
  2. קיימים סימני הזהרה ששווה לשים לב אליהם:
    (א)  ההורים שלכם הביעו עמדות שליליות לגבי הקהילה הלהט״בית, לדוגמא בתגובה לכתבה או סרט בטלוויזיה, ארועים הקשורים לשבוע הגאוה וכו׳.
    (ב)  מישהו במשפחה איים עליכם, שבמידה ויגלה שאתם גיי, יפגע בכם. 
  3. אתם יודעים שתקחו את זה מאד קשה, אם ההורים יגיבו לא טוב לידיעה. נציין שלעתים הורים מגיבים באופן אוטומטי ורפלקסיבי, מבלי לחשוב, ואומרים דברים אשר אחר כך יהיה קשה לקחת חזרה, גם אם ירצו. צריך עור עבה כדי להכיל ולסבול זאת.
  4. אתם תלויים בהורים, פיזית וכלכלית. יתכן שעדיף להמתין עד אשר תסיימו ללמוד ותהיו עצמאים מבחינה כלכלית.

בכל זאת החלטתם לספר? דברים לעשות לפני שאתם מספרים להורים

אם  השיקולים הנ״ל אינם רלוונטים עבורכם, והחלטתם לצאת מהארון בפני ההורים, יש כמה דברים ששווה לעשות במקביל.

  1. מערכת תמיכה — היה בטוח שיש לך מערכת תמיכה לשעת צורך. היא יכולה לכלול חברים, יועץ, מורה, רופא/ה, בני משפחה, מטפל/ת. ספר (או ספרי) להם מה אתה מתכנן, ודאג שיהיה לך מקום לישון עד אשר הרוחות ירגעו, במידה ותצטרך. למען הבטחון האישי, חשוב לדעת שיש לך אוזן קשבת בקרב ״אנשיך״. אם יש פרטנר למסע זה, מה טוב. יתכן שזה אף יהווה שיקול מתי לספר, למשל, אם תרצה להכיר ביניהם.
  2. משאבים — באופן כללי, משאב הוא כל דבר שגורם לנו להרגיש טוב.
    בהקשר של יציאה מהארון, תבדוק איזה משאבים קיימים עבור הוריך, למשל תצליח לאתר קבוצת תמיכה עבור הורים של להט״בים. קיימת קבוצה בשם ״תהיל״ה״ אשר מעניקה תמיכה כזו (ראה לינק בסוף המאמר). הורה המתמודד בהווה עם הנטיה המינית של ילדו (או ילדתו) יכול לפגוש הורה מנוסה יותר, אשר כבר החל מסע זה, לשתף אותו בחוויותיו, ללמוד מנסיונו.
  3. אמונה — האמונה שלא משנה מה יקרה, תנחת על שני רגליך, מאד מחזקת. כדאי להיות מוכן נפשית שאולי תרצה/תצטרך לפנות לעזרה מקצועית במהלך תהליך זה. הדבר חשוב במיוחד אם הנך חש את הפתוי להתנהג בצורות לא מיטיבות, עבורך, בריאותך ותחושת הרווחה שלך. למשל, אם אתה חש מדוכדך, בעל מחשבות קודרות—כולל מחשבות חולפות על מוות—וודאי שכדאי לפנות בהקדם האפשרי לעזרה.
    ישנה מרפאה מטעם האגודה וכן מרפאות ציבוריות נוספות ללא עלות. כמו כן, ישנם מסלולים שונים באמצעות קופות החולים. בין לבין, ניתן לפנות באופן אנונימי לער״ן, ארגון התנדבותי בו המתנדבים (לאחר תקופת הכשרה) מעניקים שיחות טלפוניות או אינטרנטיות. גם לאגודה קו חם (03-620-5591). ראה את האתר שלהם עבור מידע נוסף (לינק בסוף המאמר).
  4. תוכנית גבוי —למקרה שהגעת לתסריט הכי גרוע שדמיינת, למשל, גורשת מהבית או מפסיקים לממן את הלימודים שלך. תוכנית זו תכלול מקום לגור בו (בית של חבר או קרוב משפחה, הוסטל לנוער גאה הנמצא בסיכון, כמו ״בית דרור״) וכסף למחייה.

מספר שיקולים לגבי מתי לספר להורים

תמיד בחיים, העתוי של דברים מסתבר כחשוב. עם הנסיון, אנו לומדים לשים לכך לב. קח את הזמן הדרוש על מנת לתכנן היטב את תהליך היציאה מהארון כלפי ההורים—זהו צעד חשוב בהתפתחות האישית שלך, ואתה זוכה לעשות אותו רק פעם אחת. אז עדיף להשקיע מחשבה, להתיעץ ולקבל נקודות מבט נוספות, לדעת פחות או יותר לקראת מה אתה הולך. 

בחר רגע בו אתה חש טוב (באופן כללי) והקשר עם ההורים במקום טוב יחסית. וודא שכולם נינוחים, מסופקים. אם מישהו פועל תחת סטרס, מתוח או כועס—זה לא הזמן הנכון. עדיף להמתין. זכור—זה הרגע שלך—על תצמיד אותו לארוע אחר או חגיגה משפחתית.  

לסלה ממליץ לומר להורים עד כמה אתה מעריך אותם ושאתה מעוניין בקשר קרוב, כולל רגשית, קשר בו ניתן להעלות דברים ולקיים שיחה על דברים שחשובים לך. תרגיע אותם שאתה במקום טוב בחייך, ותציין שעם תמיכתם הרגשית, תהיה במקום עוד יותר טוב.

לסלה אף ממליץ לאמר להם שאתה מודע לכך שזה עשוי לקחת זמן, לעכל את החדשות שלך, ושזה טבעי ולגמרי מצופה. אמור להם שקיימים משאבים רבים, כמו שיחה עם הורים שעברו משהו דומה. כמו כן, ניתן למצוא ספרים מלמדים, הרצאות, סרטונים ביוטיוב דל סיפורים של יציאה מהארון.

לא את/ה ולא הורייך חייבים להיות לבד עם זה. רבים התמודדו ומתמודדים עם נושאים אלה. התמודדות זו יכולה לחזק את הקשר בינכם ואף לתרום לחוסן המשפחתי.

מקורות

אתרים

האגודה  https://www.lgbt.org.il/clinic

תהיל״ה https://tehila.org.il   

בית דרור https://bethdror.org

Parents and Friends of Lesbian and Gay Families (PFLAG). www.pflag.org

מקורות נוספים

ILGA (2019). State-sponsored homophobia. Global legislation overview update.

https://ilga.org/state-sponsored-homophobia-report

Isay, R. (2009). Being homosexual. Gay men and their development. New York: Vintage.

LaSala, M. (2010). Coming Out, Coming Home. Helping Families Adjust to a Gay or Lesbian Child. New York: Columbia University Press.

Shidlo, R. (2020). Sexual orientation, gender identity, gender expression and transgender people. https://www.ruthshidlo.co.il/articles/SEXUAL-ORIENTATION-GENDER-IDENTITY

1. ILGA, December 2019

2. https://bit.ly/32lbGoP

3. Isay, R. (2009). Being homosexual. Gay men and their development. New York: Vintage.

ד"ר רות שידלו

פיכולוגית קלינית ומטפלת בטראומה (SEP). בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מטעם אונ' בר-אילן ותואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית מטעם ביה"ס לפסיכולוגיה מקצועית בסן דייגו.

יצירת קשר

מאמרים מקצועיים